השבועות הבאים חלפו במהירות מפתיעה.
במשך שעות ארוכות לורן ואני עבדנו זה לצד זו – ארגזים, מדפים, אבק ישן וסדר חדש. חנות התחביבים השתנתה כמעט בלי היכר: צעצועים מהעבר פינו את מקומם לקלפים, משחקי תפקידים ומדפים צבעוניים שקרצו לדור החדש. השלטים התחלפו, והתנועה בחנות – התחילה לזרום.

ובכל הזמן הזה… גם משהו בינינו השתנה.

לורן התחילה את הימים בלבוש האלגנטי שלה – שמלות קלאסיות, חצאיות נשיות – אבל מהר מאוד הבינה שגם ג'ינס וחולצת טריקו יכולים להיות יפים לא פחות, במיוחד כשהחיוך שלה עושה את רוב העבודה.

ואני?
ניסיתי להתרכז בעבודה, אבל לעיתים קרובות מדי מצאתי את עצמי עוקב אחריה במבט, מחפש סיבה קטנה לומר מילה או שתיים – עוד בדיחה, עוד עצה, עוד שתיקה שמביאה איתה את המתח הקל הזה שבין שניים שמבינים מה קורה – אבל עדיין לא אומרים דבר.

בערבים נותרנו לעיתים לסדר יחד, לפתוח קופסאות, לנגב אבק. שיחות קטנות הפכו לעמוקות יותר. סיפורים על הורים, על אהבות ישנות, על החיים שלפני.
היא סיפרה על כריס, בעלה המנוח, על איך נבנתה החנות הזאת באהבה ובזיעה.
אני סיפרתי על המשפחה שלי, על השנים בתור סטודנט שמחפש זהות, ועל התקווה למצוא מקום שבו אני מרגיש שייך.

יום אחד, כשנפגשנו במעבר הצר ליד המחסן, קרה משהו. לא מתוכנן, לא מחושב – רק רגע שידע לקחת את עצמו.
המבט שלה פגש את שלי, ושקט קליל ירד על כל מה שסביב. בלי מילים, שלחתי יד, עוצר את תנועתה. נשמתי עמוק… ונשקתי לה. רכה. אמיצה. עם כל הלב.
כשהתרחקתי, נשארתי לעמוד, ממתין. היא לא אמרה דבר. רק המשיכה ללכת – שקטה. אבל לא כועסת.
ואני?
עמדתי שם, תוהה אם הלכתי רחוק מדי. אם הלב שלי הקדים את הזמן.

בערב, כשסיימנו לסגור, היא נעצרה בכניסה.
"אתה יודע, זו הייתה הטרדה מינית. במשרד, כבר היית במכתב פיטורין."
היא אמרה את זה בקור רוח. אבל עיניה – אמרו משהו אחר.

נעמדתי מולה, לא ממצמץ. "אז אולי תצטרכי לפטר אותי."
זו הייתה הימור. אבל משהו בי ידע – יש בינינו משהו אמיתי.

ואז, בלי שום התרעה, היא רכנה קדימה, נגעה בלחיי… ונישקה אותי.
רך. ממושך. לא כעונש – אלא כהזמנה.
וכששאלה בלחישה, "מה אתה רוצה ממני?"
עניתי בלי להסס: "כל חלק ממך. ברגש, לא בבעלות."

היא צעדה לאחור, מהוססת. "נתת לי הרבה חומר למחשבה."

ואני נותרתי שם, במעבר הקטן בין המחסן למדפים, מנסה להבין – האם עכשיו, באמת… הכול מתחיל.