יעל תמיד חשבה שהחיים מסודרים כמו מחברת עם שורות: לומדים, עובדים, מתקדמים. אבל כשאביה חלה והיא מצאה את עצמה משלמת גם שכר דירה וגם חלק מהתרופות, המחברת נקרעה באמצע. היא הייתה בת עשרים ושתיים, סטודנטית למדעי המחשב, ועם כל הרצון הטוב—משרה בקפה לא כיסתה אפילו חצי.
נור, חברתה מהסמינר “אלגוריתמים מתקדמים”, הייתה שקטה יותר ממנה. היא דיברה מעט, אבל כשהייתה פותחת את הפה היה ברור שהיא רואה את העולם בלי פילטרים. יום אחד, אחרי שיעור, נור הניחה את הטלפון בין שתיהן על השולחן ושאלה, כמעט בלי להביט: “כמה חסר לך החודש?”
יעל צחקה צחוק קצר. “אל תשאלי.”
“אני שואלת,” אמרה נור, והפעם הרימה אליה מבט. “לי חסר הרבה. והחלטתי… לעבוד בעבודה שלא מספרים עליה.”
יעל הבינה עוד לפני שהמילים הגיעו. היא הרגישה איך הבטן מתכווצת, כאילו מישהו סגר לה את האוויר. “מה, ליווי?”
נור הנהנה, לא מתוך גאווה ולא מתוך בושה, אלא כמו מי שמקריאה נתון. “דירה דיסקרטית. לא ‘סיפורים’. רק שעות. כסף. גבולות.”
“זה מסוכן,” יעל לחשה.
“גם לחיות במינוס זה מסוכן,” נור ענתה. “אבל אני לא באה לשכנע אותך. רק… אם את לא עומדת בזה לבד.”
במשך שבוע יעל ניסתה לא לחשוב. היא פתרה תרגילים, כתבה קוד, התעוררה בלילות עם מחשבות על חשבון הבנק. בסוף היא התקשרה לנור. לא כדי להגיד “כן”, אלא כדי לשאול איך בכלל שורדים מציאות כזו.
הדירה הייתה בקומה שלישית בבניין ישן, רחוק מהמרכז. לא שלט בחוץ, רק אינטרקום. בפנים היה ריח של מטהר אוויר ושל משהו עצוב שלא ממש נעלם. אישה בשם סיגל ניהלה את המקום בקול ענייני—כמו מנהלת משמרת בסופר, רק שהכל היה עטוף במילים נקיות מדי. היא הבהירה, בלי דרמה, שאין מקום להתעללויות, שאין ויכוחים על כסף, ושאם מישהי מרגישה לא בטוחה—היא יוצאת מיד. לא שאלות, לא כעס.
יעל קלטה כמה קל להישמע מקצועי, וכמה קשה להרגיש ככה.
בהתחלה היא אמרה לעצמה שזה זמני. שלושה חודשים. מקסימום ארבעה. רק עד שתסדיר את החוב ותצליח למצוא מלגה. היא עשתה לעצמה לוח זמנים כמו צבא: שני ערבים בשבוע, לא יותר. “אני קודם סטודנטית,” היא חזרה בראש, כמו סיסמה שמחזיקה קיר עומד.
נור לימדה אותה כלל אחד: “את לא חייבת להיות נחמדה. את חייבת להיות ברורה.”
ואז הגיע הלקוח הראשון שלה. הוא לא היה כמו בדמיון—לא מפחיד ולא מרשים. רק גבר עייף, שמביט סביב כאילו גם הוא לא בטוח שהוא רוצה להיות שם. יעל הרגישה איך הידיים שלה מתקררות, אבל היא נזכרה במה שסיגל אמרה: לא “להוכיח” כלום. לא להציל אף אחד. רק לשמור על עצמה.
היא קבעה את הגבולות שלה בקול שקט. הוא הנהן. שום דבר לא היה רומנטי. שום דבר לא היה יפה. הייתה בעיקר תחושה של “אני לא באמת פה”, כאילו היא מסתכלת על עצמה מהתקרה ומחכה שזה יעבור.
אחרי שהוא הלך, יעל התיישבה במטבחון הקטן של הדירה עם כוס מים. נור נכנסה, הסתכלה עליה ובלי מילה הושיטה לה חטיף שוקולד. מחווה קטנה, כמעט מצחיקה, אבל יעל הרגישה שזה הדבר היחיד שמחזיר אותה לגוף שלה.
“זה נהיה קל יותר?” יעל שאלה.
נור משכה בכתפיים. “זה נהיה מוכר יותר. זה לא אותו דבר.”
בחודשים הבאים, בתוך כל הקוד והמבחנים, היו גם ערבי דירה. לפעמים לקוחות ניסו לקנות יותר מזמן. יותר מתשומת לב. יותר מכבוד. יעל למדה להגיד “לא” בלי להסביר. נור למדה לזהות סימני אזהרה לפני שמשהו מתפוצץ.
לילה אחד, משהו כמעט קרה.
לקוח הגיע עצבני. הטון שלו היה חד מדי, התנועות שלו מהירות מדי. יעל הרגישה את העורף שלה מתקשה. היא סימנה לסיגל כפי שלימדו אותה—סימן קטן, מוסכם. בתוך שניות הדלת נפתחה וסיגל נכנסה עם חיוך שלא הגיע לעיניים. “נגמר,” היא אמרה. “יוצאים.” אותו גבר מחה, קילל, אבל בסוף יצא.
כשהשקט חזר, יעל רעדה. לא “מפחד” בלבד—מכל מה שהיא ניסתה לשכוח. נור חיבקה אותה חיבוק קצר, חזק, בלי מילים. ואז אמרה: “אנחנו חייבות תוכנית יציאה.”
באותו שבוע הן ישבו בספרייה, בין מדפים של תיאוריות וחוקים, וכתבו את התוכנית כמו פרויקט: מלגות, משרות סטודנט, פרויקטים פרילנס, הלוואה קטנה, קיצוץ בהוצאות, שותפה לדירה. יעל פנתה לדיקנט הסטודנטים, ידיים רועדות, וביקשה עזרה. נור מצאה עבודה כמתרגלת בקורס מבוא, בתנאים לא מדהימים—אבל זה היה משהו.
הן לא יצאו בבת אחת. זה לא היה “סוף הוליוודי”. זה היה תהליך של להוריד משמרות, להחליף הכנסה אחת באחרת, להחזיר לעצמן לאט את הנשימה.
ביום שיעל קיבלה מייל על מלגת סיוע, היא קראה אותו שלוש פעמים כדי לוודא שזה אמיתי. היא הסתכלה על נור וחייכה חיוך עייף. “זה לא הרבה,” היא אמרה, “אבל זה מספיק כדי שאני לא אחזור לשם.”
נור הנהנה. “גם אני לא.”
שנה אחר כך, ביום גשום, הן עמדו יחד בטקס סיום של קורס קשה במיוחד. יעל החזיקה את התעודה ביד, מרגישה שהיא כבדה יותר מכפי שדמיינה—לא בגלל הדף, בגלל מה שהיא נשאה עד שהגיעה אליו.
נור לחשה לה: “אנחנו לא חייבות לספר לאף אחד.”
יעל הסתכלה עליה ואמרה בשקט: “נכון. אבל אנחנו גם לא חייבות לשאת את זה לבד.”
והן יצאו החוצה אל הגשם, כמו שתי נשים צעירות שמגלות שמבוגרים לא נהיים ביום אחד—אלא בכל פעם שבוחרים, למרות הכול, לחזור לעצמן.