ברלין לימדה את הלנה שדברים טובים מגיעים לפעמים מביס קטן. היא זוכרת בדיוק את היום שבו דניאל נעמד מולה בשוק יום ראשון: ריח קפה חריף, תינוק בעגלה שצוחק בלי סיבה, פסנתרן רחוב שמנגן “Clair de Lune” לאט מדי. דניאל אמר באנגלית שקטה: “זה עם השמיר—מלוח?” והיא ענתה “כן, אבל יש בו גם קצת שמים.” הוא חייך ולא זז. אחר כך חזר שבוע אחרי שבוע, תמיד בזמן אחר, לפעמים בגשם, לפעמים בשמש, תמיד עם אותה הדרת פנים של מי שאינו ממהר.

ההיכרות שלהם לא הייתה סיפור עם פיתול דרמטי, אלא מעין תפר נסתר שככל שמושכים בו—הבגד מתיישב טוב יותר על הגוף.
ומאחוריו סודה הכמוס שעבדה שנערת ליווי באחת מאותן דירות דיסקרטיות.
דניאל, יזם שוויצרי שחי בעיר כבר עשור, ידע להקשיב לשתיקות. כשהלנה סיפרה לו על המילה המולדובנית לבית—“acasă”—הוא ביקש שתגיד אותה שוב, ואז כתב על פתקים קטנים שמילים יכולות להיות מפת דרכים. הלנה לימדה אותו לרדד בצק בעדינות, “לא לדחוף, ללוות,” והוא בתמורה סידר לה פגישה עם מפיקת פסטיבל אוכל שכונתי. “תני לטעום לעיר,” אמר, “היא תדע להחזיר.”

הלנה פחדה מהטוב הזה. לא פחד רועש—אלא כזה שמגיע בערב, כשסוגרים קופה ומסדרים קמח שנשפך; פחד ששואל אם מגיע לה. היא נזכרה בכרטיסי הטיסה הזולים שבאו בלי מזוודה, בפעם ההיא שבחודש הראשון לא ידעה אם החשמל ייכבה, ובאותו גשר קצר שחצתה עם אחותה. “אם משהו טוב מדי, אולי הוא שברירי,” אמרה לעצמה. אבל דניאל עמד מולה כמו חלון עם מסגרת טובה: אינו מונע את הנוף, רק נותן לו קו.

הם התחילו לחלוק זמנים. בבקרים, לפני שהעיר נפתחת, הוא היה עובר עם אופניים, מחבר עגלה קטנה ומוביל קופסאות קמח ומילוי אל המטבח המשותף ששכרה לפי שעות. בצהריים, כשהיא סיימה לאפות, הם היו מתיישבים לשתות מים קרים בכוסות חד־פעמיות—טקס קטן של ניצחון יומי. לפעמים הוא היה עוקב אחריה לדוכן, מסייע לפתוח אוהל שקפיציו עקשנים. הלנה הייתה אומרת לו: “זוז, אתה חוסם את האור,” והוא צחק. האור מצא אותם בכל מקרה.

העבודה התרחבה. פוסט באינסטגרם רץ הלאה משציפתה; מישהי תגבה לתמונה שלהן: “הטעם גרם לי לבכות כי הוא מזכיר את סבתא.” הלנה שמרה את המשפט הזה כמו שמירה על מלות קסם. היא הוסיפה בתפריט וריאציות—תרד ושום קונפי, תפוח־אדמה ופלפל שחור, וגם גרסה מתוקה של גבינה וקצת דבש. ברלין אהבה את המיזוג: מזרח אירופה פוגשת שוק מקומי, געגוע נפגש עם המצאה.

ואז, ערב אחד, אחרי שסגרו את הדוכן, דניאל הזמין אותה לטייל לאורך השפרה. הם הלכו בשקט, מחקים בלי לשים לב את קצב הנהר: רצים מעט ואז נרגעים. באחד הגשרים הוא עצר. “את לא צריכה אותי,” אמר. “אבל אני יודע שאני צריך אותך.” הלנה התעכבה רגע עם המילים. לא “צריך” שבא מחסר, אלא “צריך” של בחירה. “אני רוצה,” תיקנה אותו, “ואולי גם קצת צריכה. אבל בעיקר רוצה.” הם צחקו. היא חשבה איך לומר “נכון עכשיו” בשפה שאינה נולדה בה. בסוף אמרה “כן.”

החתונה הייתה קטנה: אולם העירייה, שתי חברות, זר פשוט משוק הפרחים, והבטחה לא כתובה: לא למהר להבטחות גדולות, אלא להאריך את הקטן שעובד. אחרי הטקס הם חזרו לעבוד. באותו שבוע קיבלה הלנה הודעה מאנה: תמונה של חלון בתל אביב, שלט קטן בכתב ידה של אחותה. “Plăcintă TLV.” הלב של הלנה עשה תנועה משונה—רחוק וקרוב באותה נשימה. היא שלחה חזרה תמונה משלה: דלפק עץ קטן שהם מצאו ביד־שנייה ושייפו יחד. “Home counter,” כתבה, ומעל זה: “acasă.”

דניאל, שלא אהב נוצצים, בחר להציע מחויבות בדרך שלו: מפתחות. “מצאתי חלל קטן,” אמר, “מטבח מקצועי, חוזה הוגן, שכנים שלא עושים בעיות.” הוא הושיט מפתח עם תליון עץ בצורת לב. הלנה לקחה נשימה. “שלך,” אמר. “שלנו,” תיקנה, והרגישה איך המילה הזו—שלנו—מתרחבת לה בחזה כמו אוויר חם ביום קפוא. הם נכנסו לחלל ריק שהדהד. קירות עירומים, רצפת אפוקסי, חלון שעליו נדבק מדבקות ישנות. “נמלא אותו שפה,” אמרה.

הם מילאו אותו עבודה. מדף לכלי לישה, פינה קטנה לתמונות—אמא במטבח הכפרי, אחותה עם שקית קמח, הסבתא שמחייכת אל מצלמה שאיננה תופסת את ריח השמיר. הלנה כתבה בגיר על לוח: “Geduld zahlt Zinsen”—סבלנות משלמת ריבית—והוסיפה בקטן במולדובנית: “și dragostea coace la חום בינוני”—והאהבה נאפית בחום בינוני. המשפט הפך להם עוגן.

עם הזמן, הוזמנות החלו להגיע ממקומות שלא הכירו: פתיחה של גלריה קטנה, מסיבת חברה של סטארט־אפ, חנות ספרים שחיפשה בוקר נעים ללקוחות שבת. הלנה התעקשה להכיר את הפנים מאחורי ההזמנה; היא אהבה לדעת למי היא אופה. “מאפים הם מכתבים אכילים,” אמרה לדניאל, “צריך לכתוב אותם למישהו.”

הזוגיות שלהם ידעה גם את הקמטים: שבוע עם טעות במשלוח, ערב שבו התנור כבה באמצע סבב, לילה של עייפות שבה אמרה לו “די, אין לי לב לעוד בצק” והוא רק הגיש לה כוס מים ואמר: “בסדר, נשב יחד עד שהלב יחזור.” הם גילו שחיים משותפים דומים ללישה: לפעמים צריך ללחוץ, לפעמים להמתין, תמיד להקשיב בידיים.

כשנה לאחר פגישתם הראשונה, הלנה עצרה מול השלט שבכניסה למטבח—“Plăcintă & Kaffee”—והרגישה סוף־סוף תחושה שלא העזה לתת לה שם: שייכות שאינה תולדה של ויזה, דרכון או מסמך; שייכות שנאפתה בידיים שלה, עם אדם שבחר בה כל בוקר מחדש. היא שלחה לאנה הודעה: “אני נשארת.” אנה ענתה במהירות: “תישארי באהבה. ובואי לבקר עם מזוודה ריקה—שאתמלא לה קופסאות.”

הלנה חייכה. היא ידעה שהחיים שלה בברלין לא יהיו סרט מושלם, אך גם הבינה שלפעמים שמש של בית אינה נמדדת בכיוון חלונות, אלא בצלחת חמה לשני אנשים בסוף יום. והיא בחרה בזה.