קמילה הגיעה לבואנוס איירס בגיל 22. היא גדלה בעיירה קטנה בפרובינציית סלטה שבצפון ארגנטינה – מקום שבו הזמן נע לאט, החלומות גדולים, והאפשרויות – נדירות. כשהאח הקטן שלה נזקק לניתוח דחוף, היא לקחה את גורלה בידיה ונסעה לבירה, עם תיק קטן ולב כבד.

היא מצאה עבודה דרך מודעה מוצפנת: "דירה דיסקרטית שקטה, תנאים טובים, הכנסה גבוהה, רק לנשים אמינות." היא הבינה מהר מאוד שמדובר בדירה דיסקרטית – מקום שבו נשים עובדות בליווי תחת הסוואה של פרטיות וניקיון. היא לא סיפרה לאיש. רק כתבה לאמא שכל טוב, והיא מצאה עבודה במשרד.

הדירה הייתה במרכז העיר, סמוך לאובליסק ולתיאטרו קולון. קמילה למדה להיות בלתי נראית – לדבר מעט, לחייך בדיוק במידה, ולהתנתק מהלב. עד שהגיע טיאגו.

טיאגו לא נראה כמו שאר הלקוחות. הוא היה לבוש פשוט, בלי שעון יוקרה או ניחוח של שחצנות. הוא עבד כצלם עצמאי, ותמיד הביא איתו ספרים או מצלמה. הוא ביקש מקמילה להישאר אחרי, לשתות איתו מאטה, ופעם אחת אפילו הקריא לה שירה של חורחה לואיס בורחס.

הוא היה הראשון ששאל אותה מה היא באמת רוצה לעשות. בלי ציניות. בלי מסכה. היא סיפרה לו על אהבתה לריקוד טנגו, על ילדותה, על החלום ללמוד בבית הספר למחול.

טיאגו לא נבהל. הוא הזמין אותה לצלם איתו הופעות רחוב, לקח אותה לערב טנגו בסן טלמו, ולימד אותה שמותר לה לרצות יותר. לא רק לשרוד – אלא לחיות.

יום אחד, אחרי ביקור אצל אחיה שחזר לביתו מחלים ובריא, קמילה החליטה שזה הזמן. היא עזבה את הדירה, עם קצת חסכונות והרבה פחד, ועברה לדירה קטנה עם טיאגו בדרום העיר. היא נרשמה לבית ספר למחול, והתחילה ללמד ריקוד בסופי שבוע.

היא הבינה שלפעמים האהבה לא מופיעה בסיפורי אגדות – אלא בצמתים הלא צפויים של החיים, דווקא כשאת לא מחפשת אותה, אלא רק מנסה להחזיק מעמד.

ובין הצללים של בואנוס איירס – היא מצאה אור.