הלנה ואנה ירדו מהרכבת ב־Hauptbahnhof עם שתי מזוודות קשות ופתקים בכיס: “Anmeldung, Bürgeramt, Dienstag 8:40”. הן מצאו חדר קטן בנויקלן, חלון אל חצר עם כביסות צבעוניות, ומפה על הקיר שסימנה סופר זול, קו U-Bahn ובית ספר לשפה.

ביום שבת ב־Mauerpark עמדו מול דוכן מאפים בולגרי ונזכרו ב־Plăcintă של הבית. בערב ניסו להכין במטבח המשותף—הריח מילא את המסדרון, שכנים עצרו, סטודנט קנה על צלחת נייר, וניצוץ נדלק. הן פתחו אינסטגרם קטן: @TeigSchwester—“אחיות הבצק”.

אחרי שבועיים, בזמן משמרת מאוחרת בקפה, ניגשה אליהן אישה דוברת רוסית־גרמנית בשם דיאנה. “ראיתי אתכן בשוק,” אמרה. “יש גם עבודה אחרת—דירות דיסקרטיות. מסודר, נקי, אתן קובעות גבולות, בוחרות משמרות. כסף מהיר שיעזור לכן להתייצב.” היא הניחה כרטיס, לא לחצה. “תחשבו. לפעמים צריך גשר קצר כדי להגיע לגדה הבאה.”

בלילה דיברו אמת. לא רומנטיקה, לא שיפוט—רק חשבון מדויק של זמן, סיכון ותכלית. הן קבעו שלושה כללים: להגיע יחד ולעזוב יחד, לא חוצות גבולות אישיים, וכל שקל הולך לציוד, היתרים וחסכון. “חודש אחד,” אמרה הלנה. “גשר, לא בית,” הוסיפה אנה.

החודש ההוא היה הדוק. הן שמרו על אנונימיות ושגרה קשיחה—יומן, משמרות קצרות, יציאה בתחושת שליטה. הכסף זרם: בתוך שבוע שילמו חובות; בסוף החודש יכלו לשכור מטבח משותף ערביים, לקנות מיקסר חזק, מקרר קטן על גלגלים ולהדפיס אריזות עם לוגו. הגשר הקצר מינף אותן: במקום לרדוף אחרי עוד משמרות ניקיון, השקיעו במותג הקטן שלהן.

במקביל, לא ויתרו על גרמנית: פתקים על המקרר—“Quittung, Miete, Geduld”. בבוקר מסודר ב־Bürgeramt חתם פקיד על טופס, ופתאום המציאות קיבלה צבעים סבלניים יותר.

האביב שחרר את העיר. ההזמנות גדלו—בראנץ’ קטן לסטארט־אפ, דוכן אורח בשוק שכונתי. הן העבירו הילוך: פחות משמרות בדירות, יותר לילות בצק, עד שסגרו את הגשר לחלוטין. דיאנה קיבלה מהן תודה קצרה: “עזרת לנו להגיע לגדה. מכאן נחתור לבד.”

בקיץ קיבלו עמדה קבועה בשוק יום ראשון: Plăcintă & Kaffee – Sisters from Moldova. שלט צהוב, אותיות שחורות, קופה דיגיטלית ועמדת קפה קטנה. לקוחות למדו לשאול בשם: “הלנה או אנה?” אחד סידר להן אתר, אחרת המליצה על רו״ח. הכלכלה של חסדים קטנים המשיכה לעבוד.

שנה אחרי הירידה מהרכבת, הן שלחו הביתה חבילה: מכונת בצק ידנית לאמא, סינר לאחות. על המדבקה כתבו: “Fragile—Auch stark.” בערב, בחדר שהפך למעבר ולא ליעד, תלו משפט: Geduld zahlt Zinsen—וסמנו מתחת: “וגם גשר קצר בזמן הנכון.”

הלנה חייכה אל אנה מעל קערת הבצק: “לא נשארנו על הגשר.”
אנה השיבה: “בזכותו היה לנו במה לעבור.”