הדירה הייתה בקומה שנייה, בלי מעלית. שלושה חדרים, תריסים ישנים, מזגן שצריך לבעוט בו כדי שיעבוד. השלט על הדלת היה ריק – שום שם, שום רמז. רק מי שידע – ידע .. רמז היא היתה אחת מאותן דירות דיסקרטיות בתל אביב.

עדי ניהלה את המקום. בת 34, שקטה, מדויקת, עיניים שחורות כמו אספרסו חזק. פעם הייתה מלצרית, אחר כך מזכירה, אחר כך מישהי שהבינה שלא כולם יכולים להרשות לעצמם להגיד "לא".

הלקוחות באו בכל מיני שעות. סטודנטים עם תסכולים, גברים נשואים עם שתיקות עמוקות מדי, צעירים עם מבטים מבולבלים שרצו רק שיראו אותם. לפעמים גם נשים. לפעמים זוגות. עדי לא שאלה שאלות – רק ווידאה שכולם יודעים את הגבולות.

עבדה איתה גם רותם. בת 26, קיבוצניקית לשעבר עם שיער קצוץ וקעקוע של דבורה על הצוואר. היא לא התביישה. להפך. "זה הכי קרוב שיש לי לשליטה," היא אמרה פעם. "פה, אני מחליטה איך זה ייראה."

הלקוחות קראו למקום "ספא", או "קליניקה". בשיחות וואטסאפ, זה היה "הזמנה לטיפול פרטי", "זמן איכות", "קפיצה קטנה לתל אביב". אבל זה היה יותר מזה. זו הייתה זירה קטנה של אמת בתוך עיר של זיופים.

ערב אחד, לקוח קבוע – רופא מאיכילוב – הגיע עם תיק קטן. ביקש חצי שעה. עדי ישבה איתו, שמעה אותו מדבר על אשתו, על זה שהוא מרגיש שהוא הפך לרובוט. הוא שילם מראש, כמו תמיד, ויצא בלי שנגעו בכלל. רק רצה לדבר. היא סימנה ביומן: "ד״ר ש – שיחה בלבד".

בלילות, כשהרחוב נרגע, עדי הייתה יושבת במרפסת הקטנה, סיגריה ביד, מביטה על הפנסים של דיזנגוף. כל אורות העיר נראו לה כמו עיניים – מסתכלים, שופטים, אבל לא באמת מבינים.

היא ידעה שזה זמני. שהיא תצא מזה יום אחד. לא כי היא שונאת את מה שהיא עושה – אלא כי היא רוצה יותר. אולי בית קפה קטן. אולי לכתוב ספר. אולי פשוט לקום בבוקר בלי לשמוע זמזום של הודעה ב-3 בלילה.

אבל עד אז – הדירה נשארת פתוחה, וילון תמיד חצי סגור, עם אוויר של תל אביב הישנה. דירה דיסקרטית, שמכילה יותר סיפורים ממה שאנשים מוכנים להודות.