קלואי אף פעם לא חשבה שתמצא את עצמה במקום כזה. היא לא הייתה שבורה, לא מכורה, לא נמלטת. פשוט מישהי שנמאס לה להיות שקופה. ניו יורק בלעה אנשים כמוה בלי ללעוס – אחת ממיליון. אז היא בחרה לצאת מהשוליים.
היא עבדה בדירה דיסקרטית בבושוויק. קומה שלישית, וילונות כבדים, נר דולק תמיד ליד המיטה, ריח של וניל ועור. שם, לקוחות באו לא רק לחפש מגע. הם באו לחפש אשליה, רגע שבו העולם מפסיק להיות חד וציני.
עם הזמן, קלואי למדה לקרוא אנשים כמו ספר פתוח. ג'ים, למשל – עורך דין מהמידטאון – רצה שיקשיבו לו. הוא שילם רק כדי לספר איך הוא מרגיש שהחיים שלו הם תכנית של מישהו אחר. רמירז, נהג אובר בן חמישים, רק רצה שמישהי תחזיק לו את היד חמש דקות בלי לרוץ לשום מקום.
קלואי לא הייתה לבד. איתה עבדו סשה וניארה. סשה הייתה מאוקראינה, תמיד מדברת על הפעם ההיא שהייתה שחקנית תיאטרון בקייב. ניארה באה מג’מייקה, עם חיוך ענק וחלום להיות מעצבת אופנה. הן לא היו חברות, בדיוק. אבל הן הבינו אחת את השנייה ברמה שאף אחת מבחוץ לא הייתה מצליחה.
באחת הפעמים, נכנסה לקוחה – כן, לקוחה – בשם דינה. אשת עסקים, קפואה ומדויקת. היא ביקשה שעה של שקט. קלואי הבינה שמשהו משתנה. אנשים מגיעים לדירה הזאת כדי למצוא את מה שחסר להם בעולם שבחוץ. זה לא תמיד סקס. לפעמים זו רק האפשרות להיות פגיעים מבלי להישפט.
יום אחד, קלואי הביטה דרך החלון. הרחוב היה אפור, אבל מלא תנועה. היא חשבה על מה שהיא עושה, לא מתוך חרטה – אלא מתוך סקרנות. מה הלאה? מה יקרה כשזה כבר לא יספיק לה?
היא התחילה לכתוב. בלילה, אחרי שהלקוחות הלכו, היא כתבה את הסיפורים של כולם. אולי יום אחד, תוציא ספר. אולי העולם יקרא ויבין שהנערות בדירות הדיסקרטיות הן לא רק גוף. הן עדות לחסכים של עיר שלעולם לא נחה.