הבריזה הקרה של לונדון החלה לדעוך, אבל הסערה האמיתית רק התקרבה.

במרכז לונדון, בבניין זכוכית חסר שם, ישבה דמות מוכרת מול מסך רחב. שמו היה אדוארד ביילי – מנהל מחלקת "סיגמא", תת-יחידה במודיעין הבריטי שאפילו בפרלמנט לא ידעו על קיומה. הוא חיפש רק דבר אחד: את קירה.

"שלוש שנים של הכשרה, משאבים בלתי מוגבלים, ואז היא נעלמת לנו – מתוך הדירה עצמה," רטן באוזניה של הסוכנת שאחראית עליה.

אבל קירה לא נעלמה. היא רק הקדים אותם בכמה צעדים.

מאז אותו לילה בו עזבה את הדירה בקנזינגטון, היא חיה בזהויות מתחלפות – פעם ספרית איטלקייה בפולהאם, פעם דיילת בסוכנות יוקרה, תמיד עם עין אחת על היעד הבא. היא לא סיימה את המשימה – היא שינתה את כיוונה.

כי כשהאזינה להקלטות מג'וליאן מורטון, היא הבינה שהבעיה עמוקה יותר: לא רק סחיטה, אלא רשת של "שירותים מודרכים" שפעלה בחסות אותם גופי ביון. הדירות הדיסקרטיות לא היו פרצה – הן היו כלי נשק. מלכודות ששתלו במכוון כדי ללחוץ על שופטים, רמטכ"לים ואפילו נסיך אחד, שביקר שם פעם בשקט מופתי.

עכשיו קירה רצתה יותר. לא רק חשיפה. צדק.

היא יצרה קשר עם עיתונאי נשכח מה"גרדיאן", שמצא מקלט בפריז. בידה היו הקלטות, צילומים, ואפילו רשימה – מלאה. הוא ביקש זמן. היא נתנה לו שבוע.

אבל סיגמא עקבו. וכשהגיעו לפריז, הם כבר לא חיפשו מידע – הם חיפשו לסגור פינות.

אחד מהם, סוכן לשעבר בשם פיטר קרנס, הצליח לאתר אותה בפאב קטן במארה. הוא התיישב לידה, הניח תמונה מקופלת על השולחן. זו הייתה סופיה – המנהלת מהדירה.
"לפני יומיים, נרצחה בדירה שכורה בבריסל. לא השארת לה הרבה ברירה."

קירה לא מצמצה.
"אני לא מתנצלת. ואני גם לא עוצרת."

בלילה ההוא, אחרי שפיטר נרדם, היא שלחה את הקובץ האחרון לעיתונאי.
היא ידעה שזה סוף הדרך.
אבל כשהבוקר עלה על גגות לונדון, והכותרות הראשיות פרסמו:
"הסודות שמאחורי הדירות – ממשלת הצללים של בריטניה נחשפת" –
היא חייכה, לראשונה.