בדירה דיסקרטית בתל אביב, בין סמטאות שקטות של שכונת נווה צדק, עמדה דירה קטנה בקומה השנייה של בניין אבן ישן. על הדלת שלה היה שלט מתקלף, ללא שם – רק מספר: "12א". אבל מי שידע – ידע. זו לא הייתה דירה רגילה. לא לפי הריח המשכר שפרץ מהחלון הפתוח, לא לפי הדלת הכחולה המבריקה שהתחזקה כל פעם מחדש, ולא לפי האנשים שנכנסו ויצאו ממנה בלי להשאיר סימן.

קוראים לה "לינה", והיא הייתה אשת סוד. שקטה, אלגנטית, עם קול רך ועיניים מסתוריות. היא לא הייתה בעלת הדירה, אבל ניהלה אותה ביד רמה – כמו קונצרט מהודק. הדירה שימשה למפגשים דיסקרטיים – רומנטיים, סודיים, ולפעמים אפילו מסוכנים. אבל הכל התנהל לפי קוד אחד ברור: "מה שקורה בדירה – נשאר בדירה."

יום אחד, הופיע גבר צעיר בשם אדם. עיתונאי חוקר, שתל אביב התחילה לשעמם אותו. הוא שמע שמועות על רשת דירות דיסקרטיות שפועלות תחת מעטה של שירותים רגילים – עיסוי, סדנאות, צילומים. הסקרנות בערה בו. כשהגיע אל הדלת הכחולה, לינה פתחה לו את הדלת בלי לומר מילה. הוא הציג את עצמו כלקוח חדש, והיא רק חייכה.

בפנים, הכל היה מושלם – ריחות לבנדר ווניל, מצעים יוקרתיים, תאורה רכה. אבל מה שתפס את עינו היה לוח שעם קטן ליד הספרייה, עם גלויות ישנות, תמונות פספורט ופתקים בכתב יד. משהו שם הרגיש אישי מדי. הוא ידע – זה יותר מסתם מקום לברוח אליו.

לילה אחד, כשהעיר נרדמה, הוא התגנב חזרה. הדירה הייתה ריקה – או כך חשב. הוא מצא מחברת חומה במגירה, ובתוכה רישומים: שמות בדויים, תאריכים, קודים – ורמזים. ככל שעיין במחברת, הבין שיש כאן רשת שלמה של אנשים שחייהם תלויים בשקט הזה. פוליטיקאים, אמנים, אנשי עסקים. חלקם באו לברוח, אחרים באו להסתיר. וככל שנכנס לעומק הסיפור – הבין שאחד מהם מחפש אותו.

למחרת, הדלת הכחולה כבר לא הייתה שם. הקיר נצבע, המספר הוסר, ולינה – נעלמה. כאילו הדירה מעולם לא הייתה קיימת.

אבל אדם נשאר עם המחברת. ולראשונה בחייו – הייתה לו כתבה ששווה את הסיכון.