הכול התחיל ערב אחד בדירת שותפות קטנה בדרום תל אביב. נועה, תמר ואלינור — שלוש חברות בנות עשרים ושתיים, חלקו דירה, אהבות שבורות, ובעיקר חלומות גדולים שממש לא הצליחו להתממש.
נועה חלמה להיות שחקנית, תמר למדה פסיכולוגיה אבל נלחמה עם שכר דירה שלא נגמר, ואלינור הייתה רקדנית לשעבר שנפצעה ולא יכלה להמשיך.

לילה אחד, כשישבו עם בקבוק יין במרפסת הקטנה, אלינור זרקה פתאום:
"אתן יודעות… מישהי מהשכבה שלי עובדת בדירה דיסקרטית. מרוויחה הון. והיא בכלל לא נראית כאילו עברה משהו קשה."

השתררה שתיקה. ואז תמר אמרה, כמעט בלחש:
"מה, כמו ליווי?"
"לא בדיוק. זו יותר אווירה נעימה, לא מועדון, לא רחוב… יותר כמו דירה דיסקרטית . הכל נשלט, מסודר, נקי."
נועה גיחכה, אבל משהו בעיניים שלה רטט.
"ואת חושבת שנוכל לעשות את זה?"

שבועיים לאחר מכן, הן כבר עמדו מול דלת חומה באחד הרחובות השקטים של העיר. הלב דפק, היד רעדה. הן לא עשו שום דבר בלי לחשוב – קראו, שאלו, בדקו. הדירה נראתה נעימה, כמעט ביתית. והאישה שקיבלה אותן – ענת – דיברה ברוך, בלי לחץ, בלי שיפוט.

הלילות הראשונים היו מלוּוים בלבול. אבל גם בתחושת שליטה חדשה. לא הכול היה נוצץ, אבל עם הזמן – הן החלו להרגיש לא רק את הכסף נכנס לחשבון, אלא גם את הכוח בידיים שלהן.
תמר הייתה הראשונה שגילתה שהיא אוהבת להקשיב. גברים שפכו בפניה לב, סיפרו דברים שמעולם לא חלקו עם אישה.
אלינור הפכה את החדר שלה למרחב של עונג רך ורגשי. נועה, לעומת זאת, שיחקה תפקידים – בכל ערב הייתה דמות אחרת. בשביל מישהי שחלמה על במה, זה הרגיש כמו קהל חדש כל ערב.

לא הכול היה פשוט. היו רגעים של ספק, של בכי, של שאלות על מה הלאה.
אבל הן תמכו אחת בשנייה. כמו אחיות.
"זה זמני," אמרו תמיד, "אבל זה שלנו."

בלילות הקיץ החמים, כשהיו יוצאות יחד לאכול אחרי משמרת, הן צחקו בלי הפסקה.
על גברים שהגיעו עם שירי אהבה, על כאלה שביקשו רק שיחה שקטה, על מה שלמדו על אנשים – ועל עצמן.

הסיפור שלהן אינו סיפור של תהילה, ולא אגדה.
אבל הוא מלא אמת. אמת של בחירה, של חברות, של אומץ.

מאחורי הדלת הסגורה — שלוש נשים צעירות גילו לא רק עולם אחר, אלא גם את עצמן מחדש.