לונדון. דצמבר. רחובות קפואים, ערפל מכסה את הגשרים הישנים על התמזה, והאורות מרצדים מתוך חלונות סגורים היטב. בשכונת קנזינגטון האמידה, מאחורי דלת אפורה שאין עליה שלט, מסתתרת דירה דיסקרטית שקטה, כזו שלא מופיעה באף חוזה שכירות – רק בפתקים שנמסרים בלחישה.

הדירה מנוהלת על ידי סופיה – אישה קרת רוח בת ארבעים ומשהו, שהגיעה מאוקראינה לפני שני עשורים והפכה את העבר שלה למנגנון מדויק של הישרדות. תחת ידה פועלות ארבע נשים צעירות, כל אחת בזהות חדשה, בשם חדש ובתפקיד ברור: לספק שירותים ללקוחות העילית של לונדון – פוליטיקאים, אנשי צבא, ומדי פעם גם בני אצולה שמאסו בתדמיתם הציבורית.

אחת מהן, אמה, בלטה מעל כולן. שקטה, עם מבט חודר, ומבטא שקשה היה לשייך. היא לא דיברה על העבר, לא על העתיד, רק מילאה את חלקה ונעלמה בחדר מספר שלוש – החדר עם הווילון הכחול.

יום אחד הגיע לקוח יוצא דופן – סר ג'וליאן מורטון. סגן שר לשעבר, אלמן, ואיש שזכרונותיו מלאים בצללים. הוא לא ביקש מגע – רק שיחה. רק את אמה.

השיחות ביניהם הפכו לקבועות. הוא סיפר על אשתו שנעלמה, על עסקאות שחורות שניהל כשעוד היה בכנסת הצללים של לונדון, ועל תיק אחד – שנעלם. אמה הקשיבה, הקליטה, למדה.

מה שסר ג'וליאן לא ידע – הוא לא היחיד שדיבר. אמה הייתה בעצם קירה, סוכנת סמויה של גוף ביון אירופאי שפועל מתחת לרדאר של MI6. היא נשלחה אל הדירה כדי לחשוף רשת של סחיטה שהשתמשה בשירותי ליווי כדי ללכוד בכירים – כולל הוא עצמו.

בלילה מושלג במיוחד, כשסופיה סגרה את התריסים ונעלה את הדלת מבפנים, קירה החליטה לחשוף את האמת. היא ידעה שהזמן אוזל – הסרטונים כבר דלפו, השמות כבר נרשמו, ומישהו במערכת מתחיל להבין שהדירה הזו – היא לא רק מקום מפלט.

בבוקר למחרת, הדירה הייתה ריקה.

בלי עקבות.

רק הווילון הכחול נשאר פתוח.

ומאחורי הזכוכית – פתק קטן:
"המלחמה הבאה לא תתחיל בשדה קרב. היא תתחיל בסלון שלך."