ברמת גן יש בניינים שמרגישים כמו סוד: לובי קטן עם אור צהוב, תיבות דואר ישנות, ומעלית שמצלצלת כאילו היא זוכרת יותר מדי. בבניין כזה, ברחוב צדדי שמתחבר לג’בוטינסקי, גרתי שנתיים—ועדיין לא ידעתי מי באמת השכנים שלי.
זה התחיל בשעות.
לא משהו דרמטי. פשוט דפוס שחזר על עצמו: כניסות קצרות מדי, יציאות שקטות מדי, אנשים שלא מסתכלים ימינה ושמאלה אלא ישר קדימה, כאילו כל מבט הוא עדות. לפעמים גבר בחולצה מכופתרת שמחפש מפתח בכיס עם תנועות מהירות. לפעמים אישה עם תיק קטן, לא גדול כמו למלון ולא קטן כמו לסופר—משהו “בין לבין”. תמיד אותה זהירות. תמיד אותו חצי־צעדים.
בהתחלה קראתי לזה “העיר”. רמת גן מלאה אנשים שחיים בקצב של עבודה, פקקים, סידורים. אבל ככל שעבר הזמן, התחושה בבטן שלי התעקשה: זה לא סתם קצב. זה סוד.
ואז הגיע נתי מהוועד.
נתי היה מסוג האנשים שיודעים הכול לפני שזה קרה. הוא תלה מודעות על סתימות ביוב כאילו זו מלחמה, ודיבר על “סדר בבניין” כאילו סדר מציל נפשות. ערב אחד, כשהוא ראה אותי חוזר עם שקיות מהסופר, הוא אמר בנימה כבדרך אגב: “אתה יודע מה יש בקומה שלישית, נכון?”
“מה?” שאלתי, למרות שכבר ידעתי מה הוא רוצה שאענה.
נתי גיחך. “דירות דיסקרטיות ברמת גן . אל תעשה פרצוף. כולם יודעים.”
המילים שלו נפלו כמו אבן לתוך כוס מים. לא בגלל שהפתיעו אותי, אלא בגלל שהן נתנו שם למה שלא רציתי לקרוא בשם. “דירה דיסקרטית” זה ביטוי שמסתדר יפה בפה—נקי מדי בשביל מה שהוא מרמז. הוא הופך רכילות לסוג של עובדה, ומוסיף לה עטיפה של “ככה זה”.
“ומי זה ‘כולם’?” שאלתי.
נתי משך בכתפיים. “שומעים. רואים. מה אתה חושב שכל הכניסות האלה בלילה?”
לא עניתי. כי לפעמים הכי קל בעולם להסכים עם תיאוריה שמסדרת את המציאות, במיוחד אם היא גם עסיסית וגם משחררת אותנו מאחריות. אם זו “דירה דיסקרטית”, אז אנחנו לא צריכים לחשוב על אנשים—רק על תופעה. ואם זו תופעה, אפשר גם לשנוא אותה בנוחות.
אבל משהו בי לא קנה את זה עד הסוף.
יום חמישי אחד, מאוחר, ירדתי לזרוק זבל. הלובי היה ריק והאור מעל הדלת הבהב. ואז ראיתי אותה—אישה בערך בגילי, אולי קצת יותר צעירה, עומדת ליד תיבות הדואר כאילו היא מחפשת משהו. השיער שלה היה אסוף מהר, הבגד שלה פשוט, והידיים שלה רעדו קלות.
“את צריכה עזרה?” שאלתי בזהירות, לא רוצה להבהיל.
היא הסתובבה, ובהבעת הפנים שלה היה שילוב של פחד ושל החלטה. “איפה דירה 3B?” היא שאלה. הקול שלה היה נמוך, כמעט נבלע.
הצבע בפנים שלה לא היה של מי שבאה ל”בילוי”. הוא היה של מי שבורחת.
הצבע הזה נשאר לי בראש גם אחרי שהראיתי לה את השלט הקטן של הקומה. היא הודתה בקצרה, נגעה במעקה כאילו היא נאחזת בעולם, ונעלמה במעלית.
באותו לילה לא ישנתי טוב.
למחרת בבוקר, כשעמדתי במכולת ליד הפינה, ראיתי אישה אחרת נכנסת לבניין—מבוגרת, עם צעיף דק, הולכת מהר. אחריה, שומר עם חולצה שחורה יצא לרחוב והסתכל סביב. הוא לא נראה מאיים. הוא נראה אחראי. זה לא התאים לסיפור של נתי. זה התאים למשהו אחר.
בערב פגשתי את מיכל במדרגות.
מיכל הייתה שכנה שקטה, מהסוג שלא שמים לב אליו עד שמגלים שהיא מחזיקה את כל הקומה במבט. היא גרה בקומה שלישית, דלת אחת ליד “הדירה הדיסקרטית” כביכול. אף אחד לא שאל אותה כי כולם הניחו שהיא “לא יודעת” או “לא מתערבת”. אבל כשחזרתי עם הראש מלא מחשבות, אמרתי לה: “מיכל… את יודעת מה קורה ב-3B?”
היא נעצרה רגע, הסתכלה עליי, ואז אמרה: “אתה באמת רוצה לדעת, או שאתה רוצה סיפור?”
“אמת,” אמרתי.
היא הנהנה כאילו זו תשובה נדירה. “אז תקשיב. זה לא מה שמספרים.”
מיכל פתחה את הדלת שלה, נתנה לי לשבת בסלון הקטן, והכינה תה כאילו זה עניין יומיומי—כמו מי שכבר עברה את שלב ההלם מזמן.
“זה מקום מעבר,” היא אמרה. “דירה שמוחזקת בשביל נשים שצריכות להיעלם לכמה ימים. לפעמים לילה אחד, לפעמים שבוע. עד שמתארגנים, עד שמוצאים פתרון. הכול דיסקרטי כדי שלא ימצאו אותן.”
לקח לי שנייה לעכל. “ממי להיעלם?”
מיכל הניחה את הכוס מולו. “ממי שאתה חושב. בן זוג אלים. משפחה. מישהו שמחפש. לא תמיד זה אותו סיפור, אבל הרעיון אותו רעיון: שקט, הגנה, בלי שאלות.”
“אז כל מה שאנשים אומרים…” התחלתי.
“זה מה שאנשים אוהבים להגיד,” מיכל חתכה בעדינות. “כי רכילות יותר קלה מרחמים. וגם… כי ‘דירה דיסקרטית’ נשמע כמו משהו שמותר לשפוט. מקלט נשמע כמו משהו שמחייב אותך להרגיש.”
ישבתי שם והרגשתי טיפש. לא בגלל ששפטתי בפה—לא אמרתי כלום—אלא בגלל ששפטתי בראש. נתתי לנרטיב של הבניין לבחור לי את ההסבר הכי פשוט.
“ומי מפעיל את זה?” שאלתי.
מיכל חייכה חיוך קטן. “עמותה. ויש אישה אחת שמגיעה לפעמים—דנה. היא לא עושה רעש. היא פשוט באה, מסדרת, מדברת עם מי שצריך, הולכת. אם תראה אותה—אל תדבר. זה חלק מהביטחון.”
באותו לילה, בדרך חזרה הביתה, שמעתי צעקה חנוקה במסדרון. לא צעקה קולנית—יותר נשימה שנשברת. נעצרתי. הדלת של 3B הייתה סגורה. ליד הדלת עמדה אישה—דנה, כנראה—עם יד על הכתף של מישהי צעירה שעמדה שם יחפה, עטופה בסווטשירט גדול מדי.
הן לא ראו אותי. או אולי הן כן והתעלמו בכוונה.
דנה אמרה בשקט: “את פה עכשיו. את בטוחה עכשיו. מחר נחשוב על מחר.”
המילים האלה, הפשוטות, עשו לי משהו בגרון.
בימים שאחרי, התחלתי לשים לב לדברים אחרת: איך מישהו מהבניין משאיר שקית עם מצרכים ליד הדלת בלי לדפוק. איך אחד השכנים “שוכח” בכוונה להוציא את הכלב כדי שלא ייתקע במסדרון בזמן הלא נכון. איך מיכל מסתכלת על המעלית ויודעת בדיוק מתי לא לשאול שאלות.
ואפילו נתי—יום אחד ראיתי אותו מוריד את העיניים כשהוא עבר ליד 3B, כאילו משהו בו קלט שיש פה אמת שלא מתאימה לרכילות שלו.
שבועיים אחר כך, אותה אישה שראיתי בלובי בפעם הראשונה יצאה מהבניין בבוקר. הפעם היא נראתה אחרת: עדיין שקטה, עדיין זהירה, אבל פחות שבורה. היא החזיקה תיק מעט גדול יותר, כאילו יש בו התחלה של סדר. לפני שיצאה לרחוב, היא עצרה לרגע, הסתכלה סביב, ואז—בלי לדעת למה—הסתכלתי הצידה כדי לתת לה את הכבוד של לא להיראות.
כשהדלת נסגרה מאחוריה, נשארתי עם מחשבה אחת: כמה קל לנו להפוך “דיסקרטי” למשהו מלוכלך. וכמה פעמים “דיסקרטי” הוא פשוט שם אחר להצלה.
מאז, בכל פעם שמישהו אומר בביטחון “כולם יודעים מה יש שם”, אני מחייך חיוך קטן וחושב: לפעמים כולם יודעים—רק את הגרסה שהכי נוחה להם.