תל אביב קיבלה את אנה ברעש. מהרגע שיצאה מהטרמינל הרגישה את העיר כמו תזמורת שמכוונת את עצמה תוך כדי נגינה: צופרים, קריאות של רוכלים, משב ים מלוח שמזכיר שהחיים מתעקשים להיות מוחשיים. אנה הגיעה עם ניסיון, דייקנות, ושפה פנימית שנולדה ברגליים—הולכים, בודקים, לא נשארים במקום שבו הלב מצטמצם.

היא מצאה דירה קטנה באזור התחנה המרכזית הישנה—רחוב עם קצבים לא מתואמים, משאית שמפרקת סחורה בשלוש בבוקר ושקט משונה בארבע. החלל היה נקי אך חסר חמימות; אנה הביאה מנורה צהובה, שטיח קטן, ותמונה של הנהר בברלין. היא אמרה לעצמה בקול: “גשר, לא בית.” זה היה המנטרה. העסק שהיא בונה—פרטי, דיסקרטי, תחום—נועד להיות זרז כלכלי, לא זהות.- ככה הקימה רשת של דירות דיסקרטיות בתל אביב.

היא ביססה נהלים שאינם סוד: קובעים שעות, שומרים גבולות, מתייחסים לאנשים בכבוד ומצפים לכבוד חזרה. לא סיפרה סיפורים רומנטיים לעצמה; לא עטפה את המציאות במילים רכות מדי. כל ערב סיכמה במחברת: כמה נכנס, כמה יצא, מה הרגישה, מה לחדד. היא לא חיפשה פרצות ולא סיפקה עצות לאיש—רק ניהלה את מה שבחרה בו באחריות, נזהרת שלא להפוך לחיילת של גורם אחר. אם משהו לא הסתדר בבטן, היא סגרה את הדלת. אם משהו הבהב בחשד, היא לא דחקה אותו הצידה. “הגשר יציב כשלא מרמים את עצמך,” כתבה בשורה עבה.

העיר לימדה אותה חום אחר. בבקרים יצאה להליכה קצרה לים. המים עשו את שלהם—חתכו רעשים, החליקו פינות. היא פגשה בעלי דירות, שכנים, מוכרת שמיר שהתעקשה לתת לה “עוד קצת, על הבית.” בשוק לוינסקי גילתה גרעינים עם שמות שירים, ריח כורכום כבד ושיחות שלא נגמרות. היא קנתה סיר רחב זול והתחילה לבשל לעצמה פעמיים בשבוע: מרקי ירקות, פסטה פשוטה, ותמיד משהו עם בצק. הידיים זכרו. בערבים שקטים הייתה מרדדת עיגולים דקים, ממלאת גבינה, סוגרת בקימור עדין—Plăcintă שנושאת בתוכה גם ברלין וגם קישוטי מילים בעברית שהיא עוד מחפשת.

השמועה על המאפים עברה במסדרונות—לא בקול גדול, אבל קבוע. “אצל אנה יש פלאצ’ינטה בחמישי בערב,” אמר שכן לשכנה. היא פתחה עמוד פשוט באינסטגרם, בלי סיפורים ארוכים: תמונה של בצק, שעת איסוף, כתובת במייל. לא היה בכך תחליף לעבודה המרכזית שלה, אבל היה בזה חמצן—ערוץ שמייצר נוכחות אחרת, נקייה יותר. אנה אהבה לראות אנשים לוקחים קופסה, מרימים מכסה ומחייכים בלי לדבר. יש רגעים שאינם צריכים שפה.

באמצע החודש השלישי הגיעה מעטפה רשמית, מעוצבת מדי. אנה פתחה וראתה שורה של שאלות, בדיקות, אפשרות לקנס. הלב לא קפא—אבל גם לא התעלם. היא לקחה עורך דין, שאלה, הקשיבה, לא התווכחה עם המציאות. כיווצה פעילות, סגרה ימים, בדקה מה חוקי ומה לא, לא ניסתה להתגנב בין השורות. היא הבינה שהעיר הזו לא תמיד עדינה, ושלא יאהב איש להסביר לה איך להפליג. “אם הגשר מתחיל לרטוט,” כתבה לעצמה, “מקטינים עומס ועוברים למים שקטים.”

המים השקטים היו המאפים. אנה הגדילה את הימים שלהם, שכרה מטבח קטן לפי שעות באיזור תעשייה סמוך, קנתה מקרר משומש ואפיית אבן. היא עיצבה מדבקה: “Plăcintă TLV — להזמין מראש, חמישי.” לא סיפור גדול, לא מותג בקול תרועה—רק קו דק של עיקביות. אנשים חזרו. מישהי הביאה את אמא שלה “כי זה טעם ילדות.” בחור צעיר ביקש עוד קופסה “לחבר שלא יוצא מהבית.” אנה הרגישה שמחת כפיים שקטה בפנים.

היא לא הפסיקה לנהל את הצד הדיסקרטי—אבל הצטמצמה. במקום לרדוף אחרי עוד משמרות, היא קבעה סף ברור: מעבר לו לא עוברים. כסף שלא יימדד בשקט הנפש לא שווה את החישוב. בכל שבוע החזיקה מעטפה שנייה: “חסכון יציאה.” לא פתחה אותה לשווא. ידעה שהידיעה שיש לה דלת אחרת משנה את האוויר בחדר.

החום של תל אביב נצמד לעור, ובכל זאת בערבים נפתחה רוח. אנה אהבה לשבת על אדן החלון עם צלחת קטנה ושיר ברוסית ישנה שמתנגן מהטלפון. לפעמים הייתה שולחת הודעת קול להלנה: “היום מכרתי הכול.” לפעמים: “היום סגרתי מוקדם.” הלנה ענתה בקול שמחמם עיר אחרת: “גאה בך.” המילה “גשר” קיבלה ביניהן משמעות של ברית: לא להיתקע, לא להישבע לנצח במשהו שנולד לזמן.

בסוף הקיץ, אחרי ערב חם במיוחד, אנה תלתה שלט צהוב עם אותיות שחורות על דלת מתכת קטנה: Plăcintă TLV — חמישי 18:00–21:00. היא צילמה ושלחה להלנה. “תראי,” כתבה, “עשיתי לי מקום שמריח כמו בית, אפילו אם זה רק שלוש שעות בשבוע.” הלנה שלחה לב, אחר כך סינר רקום בדואר. אנה חייכה. היא ידעה שאין לה סיפור סגור, אבל יש לה מצפן: לבחור בעצמה את הזמן, האנשים, והטעם שנשאר בפה בסוף יום.

בלילה, אחרי שסגרה את האור, היא נשענה אל הקיר וחשבה על שנים קדימה. אולי הדוכן יהפוך חנות קטנה, אולי תלמד אחרים לרדד בצק, אולי תכתוב חוברת מתכונים דקה עם הערות בשוליים. ואולי תיסע שוב לברלין לביקור, תעמוד ליד הדוכן של הלנה ותאמר, “תני לי אחד מהשמיר, כדי להרגיש את הגשר מתחת לרגליים—לא כדי לעבור, רק כדי לזכור שבכל רגע אפשר.”