רמת גן לא נראתה כמו מקום לסקנדלים. זו הייתה עיר של מגדלי משרדים, של קניונים מודרניים, של בניינים לבנים עם גינות מטופחות. אבל מאחורי החזית המשפחתית, מאחורי הדירות עם הוילונות הסגורים והמזגנים המהומים, פעלה תעשייה שלמה שאיש לא רצה לדבר עליה.

אלנה הגיעה ממוסקבה בחורף 2019. היא הייתה בת עשרים ושמונה, לשעבר רקדנית בלט שפציעה קטעה את הקריירה שלה. היא מצאה דירה דיסקרטית ברחוב ביאליק, בבניין שבקומות התחתונות גרו משפחות עם ילדים ובקומה החמישית היו שלוש דירות שכורות ששימשו למטרות אחרות לגמרי. השכנים ידעו, כמובן. הם תמיד ידעו. אבל הם העדיפו לא לדבר על זה, פשוט לעבור בשקט במדרגות כשגבר עם מבט מופנה למטה היה עולה בערב.

בדירה של אלנה היו שתי חדרי שינה. בחדר אחד ישנה ליאנה, בת עשרים ושלוש מאודסה שהגיעה אחרי שבעלה נטש אותה עם תינוק וחובות. בחדר השני עבדה דנה, ישראלית מקורית, בת שלושים ואחת, לשעבר מורה לגננות שמצאה שהכסף בדירות דיסקרטיות ברמת גן משלם פי עשרה ממשכורת מדינה.

השלוש התחלקו בלו"ז. אלנה לקחה את המשמרות המאוחרות, אלה שמתחילות באחת עשרה בלילה ונמשכות עד ארבע לפנות בוקר. ליאנה עבדה אחרי הצהריים, כשהבעלים המבולבלים היו מגיעים בדרך חזרה מהעבודה. דנה לקחה את סופי השבוע, כשהלקוחות היו צעירים יותר, מפונקים יותר, שיכורים יותר.

הדירה עצמה הייתה מעוצבת בטעם רע — ספה חומה מזויפת, מראה גדולה עם מסגרת זהב, מיטה עם מצעים אדומים שנראו כמו תחפושת. אבל היא הייתה נקייה. זה היה החוק הראשון. כל דירה דיסקרטית ברמת גן ששמרה על לקוחות קבועים הייתה חייבת להיות נקייה, עם מגבות טריות, עם קונדומים במגירה, עם סבון נוזלי בבקבוק מעוצב.

הסדרן שלהן היה גבר בשם אבי, בן ארבעים וחמש, לשעבר נהג מונית שהבין שיש יותר כסף בניהול מאשר בנהיגה. הוא הגיע פעמיים בשבוע, אסף את הכסף, השאיר את החלק שלהן בקופסאות פלסטיק, ונעלם. הוא לא נגע בהן מעולם, לא דיבר אליהן בקול רם, התנהג כאילו הן עובדות משרד והוא מנהל סניף של בנק.

ליאנה הייתה הכי ותיקה מהשלוש. היא ידעה את כל הלקוחות הקבועים של השכונה — את ראש העירייה לשעבר שהיה מגיע עם שעון מזויף וטבעת נישואין שהסיר לפני הכניסה, את בעל המכולת מהרחוב הראשי שהיה משלם כפול כדי שאף אחד לא ידע, את המורה לתנ"ך מהישיבה הסמוכה שהיה מבקש שתלבש חצאית ארוכה ותדבר אליו בלחישה כמו בבית כנסת.

"את יודעת למה הם באים לכאן?" שאלה אלנה פעם, בלילה שבו לא היה לקוחות והן ישבו על הרצפה ועישנו.

"כי הם בודדים," ענתה ליאנה. "כולם בודדים. האישה שלהם לא נוגעת בהם כבר עשר שנים, או נוגעת אבל בלי רצון, או שהם פוחדים לבקש את מה שהם באמת רוצים."

"ואנחנו?" שאלה דנה, שתקה עד אז. "אנחנו לא בודדות?"

השתיקה נמשכה דקה ארוכה. מבחוץ נשמעו צעדים במדרגות, צליל של מפתחות, דלת שנפתחת ונסגרת. משפחה אמיתית, עם ילדים וכלב וחיים שלא כללו את הדירה הזו.

"אני בודדה," אמרה לבסוף אלנה. "אבל לפחות אני מרוויחה על זה."

הן צחקו, שלושתן, צחוק שבור ועייף שמילא את החדר הקטן.

בבוקר, כשהשמש עלתה על מגדלי הבורסה של רמת גן, הן התפזרו כל אחת לכיוון שלה. ליאנה נסעה לפגישה עם עורך דין לגבי מזונות. דנה הלכה לקורס יוגה בפארק. אלנה ישבה בבית קפה וכתבה מייל לאמה במוסקבה, שכנראה ידעה האמת אבל לעולם לא שאלה על ביתה שעבדה באחת מאותן דירות דיסקרטיות ברמת גן.

והדירה נשארה שם, שקטה וסגורה, מחכה לערב הבא שבו הדלת תיפתח שוב, והמצעים האדומים יתוחזקו, והסודות ימשיכו להצטבר כמו אבק על המראה עם המסגרת הזהובה.

כי ככה זה בדירות דיסקרטיות ברמת גן — הכל נראה תמים מבחוץ, וכל הפצעים נשארים מאחורי הדלתות הסגורות.