כשהמעטפה נחתה על השולחן, היא הייתה קלה כמו משב, אבל רעשה כמו סופה. לואהנה וקמילה פתחו אותה, ספרו פעם אחת, ואז שוב—והמספרים מילאו את הדירה הקטנה בסאטווא כאילו נכנסו דרכם חלונות חדשים. “מחר בערב,” כתבה לַרה, “תתחילו.” הן הנהנו. לא היו עוד שאלות- תגיעו לאחת מאותן דירות דיסקרטיות שסיפרתי לכן.

הן הגיעו לבניין שמבהיק בניקיונו כמו תמרור. במסדרון לבן מדי קיבלה אותן המנהלת—אישה מחושבת, חמה בדיוק איפה שצריך כדי להרדים חשד. “אצלנו בוחרים,” אמרה, “אין כפייה. קובעות גבולות, קובעות מחיר, קובעות זמן.” לואהנה וקמילה הסתכלו זו על זו. הן באו לבחור.

השבוע הראשון רץ כמו סרט בהילוך מהיר: שמות בדויים, משמרות קצובות, כללים ברורים שלא חצו. מחוות מנומסות, הרבה “לא היום” ו“זה לא במסגרת”. לא סיפרו בבית על הכתובת, רק על “עבודה זמנית בקוסמטיקה”. הכסף זרם—לאט, ואז מהר יותר. החשבונות בדירה נסגרו בלי מו”מ. תרופות לאמא של לואהנה נשלחו באותה יממה. אבא של קמילה קיבל סוף־סוף מנוע חדש לסירה. בתוך חודש, המספר בבנק עבר את כל מה שדמיינו בשנה.

אבל הכסף לא השתיק את כל הצלילים. לפעמים, אחרי משמרת, חזרו שתיהן בשקט. שתיקות יכולות להיות רכות כמו שמיכה וקשוחות כמו מרצפת. הן הבטיחו זו לזו כלל ברזל: לא נשברות לבד. מדברות. סופרות. עוצרות כשצריך. קונות לעצמן בוקר חופשי רק כדי לנשום, לראות ים, לשמוע שפה שלא מבקשת כלום.

הן למדו חסכנות בקנה מידה חדש. לכל שטר היה יעד: חוב, חסכון, בית. קמילה פתחה מחברת עם כותרת גדולה באנגלית עקומה: EXIT PLAN. בכל עמוד—תאריך, סכום, צעד יציאה קטן. “כשנגיע ל־30 אלף,” אמרה, “נעצור.” כשהגיעו ל־30, הן החליטו להמשיך עוד חודש—“כיסוי ביטחון.” הביטחון הפך ל־50.

הלקוחות נותרו “לקוחות”—לא סיפורים, לא חברים. על כל סיפור שהיה עלול להידבק ללב הן שמו תגית של שעות: נכנס, יצא, נגמר. במטבחון של הדירה הדיסקרטית היה לוח לבן, ועליו מישהי כתבה פעם: “תזכרי מי כותבת את הקצה.” לואהנה העתיקה למשפט קטן בסלולרי שלה. לפעמים משפט אחד הוא ידית לדלת.

בין משמרות הן מצאו זמן קטנטן לשתי אהבות: קמילה לאבקת קפה חזקה שמריחה כמו רחוב בסלבדור אחרי גשם, לואהנה לתפירה. מחוטים זולים שקנו בשוק דיירה, לואהנה תפרה להן דגלון קטן: ירוק לזיכרון, כחול לשקט, זהב—כן, הזהב של העיר—לעתיד.

הכסף קנה להן בחירה—אבל גם דרש מחיר. היו רגעים של עייפות עבה, של צל חולף שמטיל ספק. פעם אחת, באמצע לילה, החשמל קפץ בבניין והמסדרון החשיך. לרגע קצר חזרו בהן הנים והאימים של “מה אם”—ואז האור חזר, והן נשמו. “עוד חודש,” אמרה לואהנה. “עוד שלושה צעדים,” סיכמה קמילה.

כשהגיעו לשישים אלף, הן ישבו על הרצפה בדירה עם פיצה פושרת ומספריים קטנות. לואהנה גזרה עיגולים מבד זול והדביקה על המחברת של קמילה. “די,” אמרה. “די,” חזרה קמילה, אבל העיניים שלה חיפשו עוד תאריך, עוד יעד. הן קבעו: חותמות יציאה. הזמינו כרטיסים לעוד חודש, כדי לא להשאיר מקום ל“רק עוד שבוע”.

ברווח ההוא, בין “עוד חודש” ל“די”, הן השקיעו: שלחו מקדמה על קורס קצר בניהול עסק קטן בריו אונליין. קנו מכונת תפירה יד שנייה שאפשר לשלוח הביתה, ועוד אחת תישאר—כי לא כל השקעה לוקחת מטוס. קמילה מצאה עמדה בקניון זול למכירת תיקים קטנים בעיצוב של לואהנה. הן עבדו, ספרו, עיצבו—שלושה קווים מקבילים שלא נגעו, כדי לא להתבלבל מי מוביל.

בערב האחרון, לַרה הגיעה עם חיוך שמסתיר פרידה. “הייתן חכמות,” אמרה, “חכמות יותר מהרבה. רוב מי שמגיעות—מתבלבלות בין כסף לזמן.” הן חיבקו אותה. תודה בלי חשבונית.

בשדה התעופה, המזוודות היו כבדות לא מהבגדים—מהאפשרויות. בטלפון, המחברת הדיגיטלית נפתחה: EXIT PLAN—מוחקת. במקומה נולדה מחברת חדשה: START. עמוד ראשון—“סטודיו קטן לתיקונים ותיקים בעיצוב אישי,” כתבה לואהנה. עמוד שני—“עמדת מכירה בשוק של יום ראשון.” עמוד שלישי—תקציב, חסכונות, מסים—כוללים. הפעם, הכסף יעבוד עבורן, לא להפך.

כשהמטוס חתך את השמיים, קמילה שלפה את הדגלון שתפרו. “שמש בכיסים?” שאלה. לואהנה צחקה. “שמש בבנק, בכלי עבודה, ובתוכנית שלא תלויה באיש.” הן לא התחרטו על הבחירה—גם לא קישטו אותה. הן קראו לה בשמה, שילמו את מחירה, ויצאו ממנה בזמן. לא גיבורות, לא קדושות—שתי נשים צעירות שהבינו שהקיצור דרך הוא רק נתיב, לא כתובת.

ובשכונה קטנה בברזיל, חודשים ספורים אחר כך, שלט צנוע ניתלה מעל דלת מתכת צהובה: “Ateliê Sol no Bolso — תיקונים, תיקים, חוט אחד של אמונה.” בפנים, רעש מכונת תפירה מילא את החדר, והצללים של דובאי נמסו לתוך בד חדש—חזק, נקי, שלהן.