"פאק, אנה… אני מצטער," הוא מקרב את ראשי אל כתפו ומחבק אותי בחוזקה.
"אני מצטער, אני מצטער, אל תכעסי, פאק…" הוא לוחש לאוזני, כמו מנסה להחזיר את הזמן אחורה.

אני לא מתאפקת יותר ונותנת לדמעות שלי לזרום. הן שקטות, אבל צורבות. לא כי הוא בגד בי — הוא לא. לא באמת.
אלא כי הוא שבר משהו שחשבתי שהוא הכי יציב בעולם: האמון.

הידיים שלי תחילה רפויות, אבל אז אני מחבקת אותו חזרה. בכל הכוח.
כי לפעמים – גם כשכואב – הלב עוד לא מוכן לשחרר.

"אתה לא מבין," אני לוחשת בקושי, "כמה פחדתי שזו תהיה הסוף שלנו. לא בגלל המריבה. בגלל השתיקה שלך. בגלל הימים שעברו מבלי שתשלח הודעה. בגלל הלילות שישנתי לבד למרות שהיית כאן, בעיר הזו, בחיים שלי."

הוא מתרחק מעט, מביט בי בעיניים האלו שלו — החומות, הרכות, שתמיד הצליחו להפשיר אותי.
"אני אידיוט. חשבתי שאם אתן לך מרחב… אולי זה יעבור. אבל זה רק הרחיק אותי ממך עוד יותר."

אני נושמת עמוק. מנסה לדבר בשקט, אבל הלב שלי סוער.
"אני לא צריכה שתתרחק. אני צריכה שתהיה. אפילו כשקשה. במיוחד כשקשה."

הוא מהנהן, עיניו נוצצות.
"אני פה. אני לא בורח. רק תגידי לי שזה לא מאוחר מדי."

אני שותקת לרגע. ואז לוחשת:
"זה כמעט היה מאוחר מדי. אבל אתה חזרת. וזה משהו."

אנחנו נשארים לשבת שם על הספה, בשתיקה שהיא כבר לא שתיקת ריחוק — אלא שתיקה של הבנה. של תיקון. ממש כמו דירות דיסקרטיות.
אני מניחה את ראשי על כתפו שוב, הפעם בלי התנגדות.
והוא לא מפסיק ללחוש לי שוב ושוב:
"אני פה. אני נשבע."

ימים עברו מאז הלילה ההוא, על הספה, כשהוא חיבק אותי כמו מי שמחזיק בשרידי משהו יקר מדי בשביל לאבד.
משהו בנו באמת התחיל להשתקם.
לא בקפיצת מדרגה, אלא בצעדים קטנים: הודעות בוקר, שיחות פתוחות יותר, אפילו צחוקים שחזרו אחרי שתיקה ארוכה.

אבל ככל שהתקרבנו שוב — כך גם הפחד גבר.
האם זה אמיתי? או רק הד קלוש למה שהיה?

היה זה ביום חמישי בערב, שבועיים אחרי.
הוא הציע שנצא. "פשוט לצאת, בלי דרמה. כמונו פעם."
בחרנו בפאב קטן ברוטשילד, כזה שתמיד אהבנו.

בהתחלה הכול היה מושלם:
צחקנו, נזכרנו, אפילו נגענו אחד בשני בלי לחשוב פעמיים. כמו פעם.

אבל אז, כשיצא לשירותים, הטלפון שלו נותר פתוח על השולחן.
המסך נדלק — וראיתי שם הודעה.

"חבל שלא באת אתמול… אולי בפעם הבאה, כן? 😉 – שירה."

עולם שלם קפא.
לא בגלל ההודעה עצמה. אלא בגלל שהיא עוררה בדיוק את הספק שניסיתי לקבור.
מי זאת? למה הוא לא סיפר?
ובמיוחד – למה זה מרגיש שוב כמו סדק שנפער?

כשחזר, הוא מיד הרגיש.

"מה קרה?" שאל.
העברתי לו את הטלפון בלי לומר מילה.

הוא הביט, ואז סגר את המסך בשקט.
"אנה… זה לא מה שאת חושבת."

"הו, באמת?" אני עונה, מנסה להישאר רגועה.
"כי אני די טובה בלחשוב, אבל לא כל כך בלחזור על טעויות."

"זו מישהי מהעבודה," הוא אמר. "הייתה מסיבת צוות. לא הלכתי. היא סתם כתבה, לא מעבר."

"ולמה לא סיפרת לי על זה? אחרי כל מה שעברנו?" הקול שלי נשבר.

הוא שתק רגע. ואז הוציא את המילים שחתכו יותר מכל:
"כי פחדתי שתברחי שוב. כמו אז."

נשמתי עמוק. לראשונה הבנתי — לא רק אני פגועה. גם הוא.

באותו לילה נפרדנו בשתיקה.
כל אחד לביתו, כל אחד עם הלב שלו, שבור שוב — אבל קצת אחרת.

האם כל אהבה מקבלת הזדמנות שנייה?
ואם כן — מה קורה כשהיא נדרשת לעמוד שוב במבחן?