שבוע אחרי שיותם פרסם את הרומן שלו, הוא קיבל מעטפה נוספת. לא במייל, לא בדואר – אלא מונחת על אדן חלונו, בקומה הרביעית.

היא הייתה חומה, דקה, ללא שם. כשפתח אותה, מצא בתוכה פתק ובו רק שורה אחת:

"אם אתה באמת מוכן לדעת מה איבדת – תגיע לרחוב ביאליק 33, רמת גן. דירה 4."- אחד מאותן דירות דיסקרטיות ברמת גן .

יותם הרגיש תחושת קִרבה, כאילו מישהו שצפה בו מבפנים, מישהו שיודע מה עדיין כואב לו. אולי זה היה מיקה, החתול שלו, שהביט בו באותו רגע בעיניים עייפות וחכמות מדי.

הוא נסע לשם באותו לילה.

הבניין ברחוב ביאליק היה ישן, שקט מדי. הגשם ירד בעדינות, והכבישים נצצו כמו קלישאה רומנטית. דירה 4 הייתה בקומה שנייה. הוא דפק בדלת. שלוש נקישות. שום תשובה. ואז הדלת נפתחה מעצמה.

והיא הייתה שם.

לא הדירה.

היא.

נועה.

האהבה הגדולה שלו. זו שברחה לו בין האצבעות. זו שהוא השאיר כדי "למצוא את עצמו", ושהפסיק לכתוב מאז שעזב אותה.

היא עמדה שם בשמלה שחורה, פשוטה, שערה רטוב מעט, מבטה יציב, שקט.

"לא חשבתי שתבוא," אמרה בקול כמעט לוחש.

יותם ניסה לדבר – אבל המילים נתקעו. הוא לא ידע אם זו מציאות או חלק מהשפעת הדירה.

"הם קראו גם לי," היא אמרה. "אבל לי הם הראו אותך. כותב עליה. כותב עליי. כל כך הרבה שקרים עטופים באמת."

הוא ניסה להתקרב, אבל היא נסוגה. "הם ביקשו ממני לשאול אותך שאלה אחת," אמרה, מתקרבת אליו, עיניה נוצצות – "אם היית יכול לחזור – האם היית כותב אותי אחרת?"

השקט בדירה היה מוחלט. העיר, על כל רעשיה, נבלעה. הדירה ברמת גן לא הייתה סתם דירה דיסקרטית – היא הייתה מראה שנייה. זו שלא רק משנה אותך – אלא מחזירה אותך אל המקום שבו עשית את הבחירה הלא נכונה… ונותנת לך הזדמנות לתקן.

יותם ענה לבסוף: "לא הייתי כותב אותך בכלל. הייתי בוחר לחיות אותך."

נועה חייכה – ואז פתאום… כל החדר השתנה. הוא לא היה בדירה יותר. הוא היה על ספסל ברחוב. לבדו. המעטפה בידו.

ובקצה המכתב, הוסיפו הפעם שורה נוספת:

"יש עוד דירות. ברמת גן, בגבעתיים, בחולון. כל אחת יודעת מה הכאב שלך. אבל רק אחת תיתן לך הזדמנות לאהוב באמת."