אורלי ירדה מהרכבת בתחנת רמת גן, והשמש האחרונה של אחר הצהריים הזהיבה את הרחוב. היא חיפשה הפוגה מהשגרה, מקום שבו תוכל לעצום עיניים ולשכוח מהעולם, ואז היא מצאה את אחת מאותן דירות דיסקרטיות ברמת גן.

שלט קטן ורך־אור, כמעט חבוי בין העצים, הוביל אותה לדירה דיסקרטית בקומה שלישית. היא צלצלה בפעמון, והדלת נפתחה בחיוך שקט של אישה צעירה שהקרינה חום וביטחון.

הריח של שמנים אתריים וקולות של מוזיקה עדינה עטפו את אורלי ברגע שנכנסה. המקום היה מואר בנרות קטנים, וילונות בהירים התנועעו ברוח הקלה, והכול נשם שלווה.

המעסה ביקשה ממנה לשחרר את מחשבות היום ולבחור ריח אהוב – לבנדר או וניל. אורלי בחרה בווניל, מתוך זיכרון רחוק של קיץ מתוק.

במשך שעה ארוכה היא שכבה בעיניים עצומות, והרגישה איך כל מגע עדין מלטף לא רק את גופה אלא גם את נשמתה. כל תנועה, כל לחיצה עדינה, הייתה כמו הבטחה שקטה: כאן את בטוחה, כאן את יכולה פשוט להיות.

כשהטיפול הסתיים, היא התעטפה בחלוק קליל, לגמה תה צמחים חם, והביטה דרך החלון בעיר המוארת. היא חשה קלה יותר, כאילו השאירה מאחוריה לא רק את עומס היום – אלא גם את הדאגות שנשאה זמן רב מדי.

בדרכה החוצה, המארחת ליוותה אותה בחיוך ואמרה: "אל תשכחי לפנק את עצמך שוב. זה לא מותרות, זה צורך."
ואורלי ידעה שהיא תחזור.