הם באו מכל מקום – מכוני יופי בצפון תל אביב, אולפני טלוויזיה בהרצליה, לובי של מגדלי יוקרה, קומות אחרונות של משרדי פרסום.
כוכבים מזדקנים, דוגמניות עם עיניים כבויות, אנשי עסקים שהתרסקו, שדרנים שהופלו ברשת. הם לא חיפשו חופשה. הם חיפשו שקט. או אולי… היעלמות רגעית.
ואת זה הם מצאו דווקא באשדוד.
יותר נכון, בשרשרת דירות דיסקרטיות באשדוד, רחוב שנראה רגיל לגמרי ביום – חנויות סגורות, קירות מתקלפים, מכולת רוסית עם ניחוח נקניקים – אבל בלילה, הוא הפך למשהו אחר.
הדירות לא פורסמו באינטרנט. לא היה להן אתר. לא מודעה. לא שם. הן עברו מפה לאוזן – לא בקרב סקרנים, אלא בקרב אלה שידעו לשתוק.
יום אחד, נכנסה אל אחת הדירות בחורה צעירה בשם אלה.
היא הייתה אחת מכוכבות הריאליטי של השנה הקודמת. כזו שצעקו בשמה בקניונים, שהופיעה בכל טיק טוק, שמכרה קרמים עם שמה המודפס בזהב. ואז… סרטון אחד, שערורייה אחת, ובתוך שבוע – היא כבר לא יכלה לצאת מהבית בלי להרגיש נרדפת.
"באשדוד לא שואלים שאלות," אמר לה אחד האנשים באירוע צדדי. "רק דואגים שתישני טוב."
והוא צדק.
הדירה הייתה קטנה, נקייה, עם ניחוח וניל ותה צמחים שהמתין לה על השולחן. הדלת ננעלה אוטומטית כשהיא נכנסה – ובפנים, הייתה רק דממה. לא טלוויזיה. לא טלפון. לא קליטה.
אבל גם לא פחד.
אחרי שלושה ימים, היא פגשה דייר נוסף – גיל. שחקן תיאטרון שוויתר על תפקיד גדול בלונדון בגלל סוד אישי, ועכשיו מצא מפלט בדירה הסמוכה. הם התחילו לדבר, בלילות על המרפסת. בלי מסכות. בלי אגו. בלי פלאשים. רק אנשים שהעולם דרש מהם יותר מדי, מהר מדי.
עם הזמן, התברר להם שכל דירה בבניין מארחת נשמה פצועה אחרת – כותבים שוויתרו על חלומות, מנהלות שקרסו תחת ציפיות, גברים ונשים שנמאס להם להעמיד פנים שהם משהו שהם לא.
יום אחד, נעלמה אלה. אבל לא בחשאי.
היא יצאה באור יום, לבושה פשוט, בלי מייקאפ, הלכה ברגל עד לתחנת הרכבת, עם יומן ביד – והשאירה פתק קטן מתחת לכוס התה:
"כשברחתי – חשבתי שאני מפסידה. רק כאן הבנתי שברחתי כדי לבחור."
מאז, הדירה שבה שהתה תמיד נותרה ריקה. כאילו חיכתה רק לה.
ועדיין, בכל חודש – מישהו חדש מגיע. תמיד בשקט. תמיד נשאר בדיוק שלושה לילות. תמיד יוצא עם עיניים שונות.
כי הדירות הדיסקרטיות באשדוד לא מציעות אשליה.
הן רק מזכירות למפורסמים מה זה להיות בני אדם.