סיימתי את התואר הראשון שלי לא מזמן. פיסת הנייר הזו, המגולגלת בתוך מסגרת עץ פשוטה, אמורה לסמן התחלה – שער לעולם, הזדמנויות, עתיד. נכון?
ובכן, גם אני לא ממש ידעתי לאן מועדות פניי. עברתי מהמעונות לדירה מאולתרת עם זוג חברים נשואים – משה ואוליביה – שם שכר הדירה שלי עזר להם להתחיל את חייהם המשותפים.

לא מיהרתי לעזוב את העיר. במקום זה החלטתי לעצור רגע, לנשום, ולבדוק מה מציע לי העולם כאן. הייתה בי תקווה קטנה שאמצא כיוון – אולי דרך משהו שאני באמת אוהבת. תחביבים, משחקים, סיפורים.

אני גדלתי על מבוכים ודרקונים. משחקי תפקידים מילאו לי את הילדות, ואבא החורג שלי – מארק – לימד אותי קרוא וכתוב דרך הקוביות, הקלפים והפנטזיות. כשלא הסתובבתי בין מדפי חנות התחביבים שהוא ניהל, שוטטתי בין המכשירים בחדר הכושר של אמא ודודה שלי. שתי העולמות – כושר ומשחקים – הפכו לבית בשבילי.

לאחר הגירושים, מארק פתח חנות קטנה ממש ליד חדר הכושר. וכך נוצרה השגרה המשפחתית שלי – אמא מרימה משקולות, אני מגלגלת קוביות.

כשהגעתי לאוניברסיטה, חיפשתי מיד את חנויות התחביבים המקומיות. בהתחלה עם אופניים, אחר כך עם קטנוע – גיליתי פינות קסם שהזכירו לי את הבית. אבל דבר אחד קרה לגמרי במקרה.

יום שבת שטוף שמש. הסתובבתי לי בעיר כשלפתע הבחנתי בבניין קטן וישָן, עם חלון ראווה פשוט ומילים דהויות. Hobby Haven – היה כתוב שם. דחפתי את הדלת פנימה, וריח של זמן עבר עטף אותי.

החנות הייתה שקטה, כמעט נטושה. מדפים עמוסי ערכות דגמים, רכבות, סירות, טילים. בלי קלפים לאספנים, בלי משחקים דיגיטליים – פשוט נוסטלגיה צרופה.

ואז ראיתי אותה.

האישה שמאחורי הדלפק הרימה אליי מבט וחייכה. היא הייתה מרשימה – שער בלונדיני מסודר בקפידה, שמלת יום ורודה עם קפלים עדינים, עיניים כחולות בורקות, ונוכחות שקטה אך עוצמתית.
היא נראתה כאילו נשלפה מתוך תקופה אחרת – כזו שבה אלגנטיות הייתה חלק מהיומיום.

"פוקימון, אה?" גיחכתי כשהבחנתי בחפיסות שהחזיקה.

"אני יודעת… בעלי המנוח כנראה מתהפך בקברו," ענתה בעדינות. "אבל חייבים לנסות למשוך לקוחות צעירים איכשהו."

היה משהו באופן שבו היא אמרה את זה – מין שילוב של געגוע, עייפות, וגם תקווה זהירה.

"זה לגמרי אפשרי," אמרתי. "עם שיווק נכון, החנות הזו יכולה לפרוח."

היא נעצה בי מבט – סקרני, מלא עניין. "אתה מבין בזה?"

חייכתי. "עבדתי שש שנים בחנות תחביבים. עכשיו אני גם בוגר תואר ביזמות."

"אני לורן," היא הושיטה יד. "בעלת Hobby Haven."

"לקרוא לי ריאן," עניתי ולחצתי את ידה. "בוגר טרי."

היא צחקה. זו הייתה צחוק שנשמע כמו פעמון קטן ונעים. ופתאום – משהו השתנה.

"אתה לא במקרה מחפש עבודה?" שאלה.

"באמת שכן."

היא הנהנה, שפתיה מתעקלות בחיוך של מחשבה. "זה לא הרבה. שכר מינימום, שלושים שעות בשבוע. לעכשיו."

"נשמע לי הגיוני לחודשיים," אמרתי. "ואחר כך… נדבר שוב."

שוב לחצה את ידי. "אני שמחה שנכנסת."

לא ידעתי אז כמה החיים שלי עומדים להשתנות – רק הרגשתי שיש כאן משהו. משהו אמיתי, מרגש, אולי אפילו מסוכן. אבל כל כך… מושך ממש כמו דירות דיסקרטיות …